אין נביא בעירו

ובכלל, דומה שטורי הדעות ב"ישראל היום" הופכים מעוד וריאציה על זה שצועק ביציע למעין מדור ספרותי-נסיוני בו הכותבים חולקים עמנו סירה השטה במורד זרם התודעה שלהם.

רק אתמול התרעמתי על הפרשן שלמה שרף שמרשה לעצמו לבקר את מוסדות הקבוצה מכבי תל-אביב בלי גילוי נאות על עברו בקבוצה, והנה שרף שוב מנתח את עלילות הקבוצה, וראו זה פלא, גם הפעם (על הסיטואציה הבעייתית של נמני: מספר 8 חשוף בצריח – עמוד 33) אין תזכורת לעבר המשותף. ולמרות שהפעם חורג שרף ממנהגו ואף מאחל הצלחה למאמן-מנג'ר החדש של מכבי ת"א, אבי נמני, עדיין הטעם המר נותר בפה, אלא שמהר הוא נפלט מהתודעה בשל התנסחויותיו המוזרות של שרף:

רן בן שמעון הלך הביתה כי הוא טעה …
גיז'רמו ישראלביץ שבו הוא ממש התעלל כשהציב אותו כמגן שמאלי – עמדה בעייתי שעליה הוא הוזהר, אבל בחר להתעלם

הופ! מעניין. האם מדובר פה בסקופ מבית מדרשו של שרף? האם הוזהר בן-שמעון ע"י גורמים בהנהלת מכבי ת"א שלא להציב את ישראלביץ' בעמדת המגן השמאלי, ובשל סירובו להיכנע פוטר? או שמא בחוזהו של ישראלביץ' היה סעיף שבו התחייבה מכבי ת"א שלא להציבו בעמדה זו, והמזהיר הוא עורך דינו של השחקן?

או שמא המזהיר הוא שרף עצמו, בתפקידו כנביא בשער?

וכפי שצפיתי לפני פתיחת העונה, הוא לא מסיים אותה במכבי

בלי קשר לתחביר המוזר, הרי שפסקה זו בהחלט מלמדת על החשיבות העצמית שאותה מייחס לעצמו שרף. לא רק שהוא טופח על שכמו ושמח בנפילת רעו, ולו רק כדי לשבח את יכולת ראיית העתיד שלו, הרי שהוא גם מציין "אם היה בן-שמעון מקשיב לי, לא היה עף", כלומר שרף מוצג כמקהלה בטרגדיה היוונית, ודבריו, דברי נבואה ותוכחה.

אבל, אם היה בן-שמעון מקשיב לשרף, אולי לא היה מודח מאימון מכבי ת"א, ואז היה שרף כושל בנבואתו כי בן-שמעון לא ימצה את העונה בקבוצה. האם פרוש הדבר כי לשיטת שרף, "הכל קבוע והרשות נתונה"? כלומר, שרף מוצג, לא כאורקל יווני, אלא כקובע ומפיל גורלות, מלא כל הארץ כבודו, והוא שופט לחסד או לשבט, ויושבי ארץ יכולים רק לקיים את אזהרותיו או לא, ממילא גורלם אינו בידם, ורק השאלה כיצד הם ייראו במעמד הסופי, בבואם לפני שרף השופט.

ובמעבר חד, דן מרגלית (על היחיד שיכול להושיע: מכבי בידים טובות, עמוד 33):

אבי נמני הוא המותג והסמל שלנו, הצהובים.

יפה. דן מרגלית ידוע כבר שנים כאוהד שרוף של מכבי ת"א, וגיחותיו לעמודי הספורט מוגבלות לכתיבה על מכבי ת"א, כמעט תמיד מזווית האוהד. עם זאת, הוא אינו שוכח להזכיר, למי ששכח, שפה לא מדובר ב"פרשן" אלא באוהד.
ואם באוהד מדובר, זה שמצבו הנפשי תלוי קו-אקזיסטנציאליסטית וסימביוטית במושג הפרה-סוציאלי המכונה "קבוצה" והנה ממשיך מרגלית ותוהה

לעזאזל, מדוע אני מציק לעצמי בשאלות שאין להן תשובה?

ובבנין ישראל ננוחם.

לאן נעלם הגילוי הנאות?

לקוראי "ישראל היום" שלום. לצערנו, מטור הפרשנות של שלמה שרף ("צרות בצהוב – לאן נעלם אבי נמני?" עמ' 39) הושמטו מספר פסקאות בדרך אל הדפוס. להלן הההשמטות:

לסעיף 1:

מגיע שאפו ענק לקרית שמונה על הנצחון אתמול…איזי שירצקי מאושר לא פחות מאשר בעונה שעברה"

יש להוסיף:

גילוי נאות: מאמנה של קרית שמונה בעונה שעברה הוא רן בן-שמעון, כיום מאמנה של מכבי ת"א, שממנה פוטר שלמה שרף בשנת 2000 לאחר שלושה מחזורים עקב סכסוך מתוקשר עם אבי נמני.

לסעיף 2:

למועדון הזה [מכבי ת"א] בעיות עמוקות יותר מאשר בעיית המאמן. לי לא ברור מה האחריות של הטפלון הנצחי – אבי נמני – על הכשלון. מי אחראי על הבנייה?

יש להוסיף:

גילוי נאות: אבי נמני, כיום מנג'ר מכבי תל אביב, הוא השחקן שבעקבות סכסוך עמו פוטר שלמה שרף מאימון מכבי ת"א בשנת 2000 לאחר 3 מחזורים

לסעיף 4:

מכבי היא מועדון מקולל. גם עזיבתו של לוני הרציקוביץ' לא פתרה את הבעיה

יש להוסיף:

גילוי נאות: לוני הרציקוביץ' היה הבעלים של מכבי ת"א בעונת 2000-2001 בה פוטר שלמה שרף מאימון הקבוצה לאחר 3 מחזורים עקב סכסוך עם כוכב הקבוצה, אבי נמני. שרף והרציקוביץ' אף תבעו זה את זה על תשלומי פיצויי פיטורין (שרף) הוצאת דיבה ופגיעה בהשגי הקבוצה (הרציקוביץ')

לבסוף, לסעיף 6:

[על לותר מתיאוס] מעניין מה חושבים השחקנים על מאמן שמאחר למשחק

צריך להוסיף:

גילוי נאות: שלמה שרף, בתקופתו כמאמן נבחרת ישראל נהג להביע את דעתו על שחקניו בתקשורת, לרבות הדחתו של השוער רפי כהן בשידור חי לאחר ההפסד 2:1 לנבחרת ספרד. גם שחקנים אחרים זכו לתיאורים מחמיאים ממנו (את טלקר כינה "מוביל ירקות"). לאחר שהסתיימה קריירת האימון שלו בנבחרת ובליגת העל, המשיך לזכות אותנו בכינויים צבעוניים כדוגמת "הייתי שם אותו בכלוב ושולח לניגריה" – על איבזיטו אוגבונה, אז חלוץ הפועל ת"א. מעניין מה חשבו שחקניו של שרף בזמן שהיה מאמנם.

גילוי נאות: כותב שורות אלה אינו סובל לא את מכבי תל אביב, ולא את מאמנה, רן בן-שמעון, וגם אינו מחסידי אבי נמני. אבל הגיע הזמן שיסבירו לשרף שעם כל הכבוד, את מכבי תל-אביב או שלא יפרשן, או שיציין את הקשר שלו לקבוצה.
ובבנין ישראל ננוחם.

ארמית, רבותי, ארמית

ובשעה טובה, מגלים אנשים שלא דוברים ארמית, שיש אנשים אחרים שכן.

רק לסבר את האוזן, הארמית כשפה חיה וקיימת במידה די זהה למעמדה של העברית בשנים שקדמו לפרוייקט של אליעזר בן יהודה. כלומר היא מדוברת, קיימת, ידועה, ישנם כאלה הדוברים בה באופן שוטף, קוראים, כותבים וכיוב.
כמו בכל שפה שאינה בשימוש יום-יומי, חסרות בה מלים מסויימות, ולעומת זאת יש בה עודף של מושגים מסויימים, אבל זה אינו מצביע על עושר או עוני השפה. כזכור, העברית נזקקה ל"חידוש" די רציני לפני כ100 שנה כאשר מלים רבות הומצאו, תועתקו והולחמו ליצירת אוצר מלים שהתאים לחיים בארץ.

בכל מקרה, צרור לינקים:
הסלוגן החדש שלי(?)
מילון ארמי-כורדי/עברי
מתוך האתר של עדת "נאש דידן", התייחסות לדיאלקט הארמי הדבור בידי חלק מהעדה
ואם כבר, אז כבר, הנה לינק לקורס בארמית מדוברת (לא ברור עם עדיין בתוקף)

ועל העצומה להחיאת השפה הארמית בישראל חתמתם?

ישראל איום

החינמון "ישראל היום", מצליח להשחיל בשני מקומות שונים ידיעה די זהה על לחם "אריאל". ההתייחסות הראשונה היא בעמוד 25, מדור הכלכלה, והשנייה בעמוד 29, אותו מדור. האם:
א. עורך מדור הכלכלה לא ממש סגור על מה מופיע איפה
ב. אין עורך למדור והכל נכנס
ג. יש לחינמון אינטרס לדחוף את הסיפור

בתשובתכם, שימו לב כי מדובר בידיעה בעלת אופי פרסומי/צרכני – מדובר במוצר חדש – וכן לאופי הכללי של העיתון.

לגבי אופיו של העיתון, ניתן להעזר בידיעה הבאה:

בג"ץ פסל עתירה לשלול את אזרחותו של ח"כ לשעבר עזמי בשארה החשוד במסירת סודות מדינה לחיזבאללה בזמן מלחמת לבנון. הסיבה לדחיית העתירה: לא קיים חוק על פיו ניתן לפסול פנסיה לח"כ שעבר עבירה בטחונית, וחוץ מזה הסמכות לפסילת אזרחות מצוייה בידי משרד הפנים (אליו לא פנו העותרים) וחוץ מזה, עדיין לא הוגש כתב אישום כנגד בשארה.

עד כאן העובדות (המופיעות בכתבה), הכותרת?

חשוד בסיוע לאויב – וימשיך לקבל פנסיה
בימין זועמים: "בושה שבג"ץ נותן את ידו למחדל"

מאוחר יותר, בעמוד 38, מתפרסם טור מאת אדם בשם שמעון צ'רנוחה, המכונה "מי זה?" שכותרתו "להרעיב את השבעים: רוצה לתקן את בית"ר ירושלים". הטור, כיאה למשנה סדורה, מפרט את הסיבות לכשלון, מנמק ואף מציע פתרונות לרוב. לדוגמה, על התנהלות המאמן:

יצחק שום מפגין חולשה וחוסר מנהיגות, מרגישים את זה בשפת הגוף שלו וזה מקרין על השחקנים. הוא איבד את האוטוריטה שלו אחרי התבוסה באירופה והיה צריך להתפטר אחרי המשחק בפולין ולא להיאחז בקרנות המזבח.
שמות כישרון ויכולת לא מבטיחים ניצחון. רק שילוב של יעילות, רצון, לחימה, הקרבה, שאפתנות ודבקות במטרה – זו הנוסחה המנצחת.

או במילים אחרות – יא וואראדי.
הבטחה: אם אי פעם תהיה בבעלותי קבוצת כדורגל, ולאחר שיושלם הסגל המקצועי והניהולי, יבוצע הנוהל הבא.
ראשית, הגדרת סמכויות ברורה לכל אחד ואחד, מי יושב איפה, ועושה מה, ומי מעל ומתחת מי. ושנית, הודעה לכל הנוגעים בדבר: למאמן יש סמכות וגיבוי מלאים, גם אם נרד ליגה. ולאחר מכן, שלום ולהתראות בעונה הבאה. הצלחה מובטחת. בבית"ר, בה יציבות המערכת היא פועל יוצא של מצב רוחו של הבעלים, אין לאף גורם יכולת לדעת מה הסמכות שלו ומה מרווח הטעות שלו. התוצאה, כנהוג במחוזותינו, היא זלזול מופגן של השחקנים, שגם בימים רגילים לא סובלים מהשקעת יתר, ואובדן סמכות של צוות האימון. וכבר שנו חכמים: קל יותר להחליף מאמן מאשר 22 שחקנים.

ומעבר לכך, סיסמאות גם לא מנצחות משחקים. הלאה:

לגבי גאידמק, אני חושב שהוא נכשל בבחירת היועצים המקצועיים שלו והמינויים שלו בבית"ר. הוא הלך על יחסי ציבור ולא על מקצוענות, והראיה לכך היא שאנשים לא מקצועיים ניהלו את המערכת.

קורס מזורז ברטוריקה, לוגיקה ותחביר יעזור כאן?
נניח כי כוונת המשורר היא "והתוצאה היתה ש" ולא "הראיה לכך". עדיין, אם אכן "הלך" גאידמק על צוות יחצ"ני ולא מקצועי, ואכן זכה לקבל שירות יחצ"ני ולא מקצועי, הרי שכלל לא נכשל בבחירתו, נהפוך הוא.

ולפני סיום, מילה טובה:

כדורגל זה משחק שצריך לרוץ בו הרבה ומהר… מאמן הכושר, דרור שמשון, נכשל עם תוכנית האימונים. לא ייתכן שאחרי שני מחנות אימון באירופה… הקבוצה בכושר גופני ירוד. לא יכול להיות שהמרחק בין הבלם האחורי לבין החלוץ המרכזי יהיה 70 מטר כאשר בכדורגל המודרני המרחק צריך להיות מקסימום 40 מטר

תכל'ס, צודק. המרחק בין ההגנה להתקפה צריך להתייצב על כ30 – 40 מטר כאשר המרחק בין השחקנים הקיצוניים לא יכול לעלות על 40 מטר. אלא מה? נראה אותך מריץ את השחקנים.
לגבי הקטע הקודם של מה הייתי עושה? לא בדיוק נכון. עוד דבר שהיתי עושה, לו הייתי בעל קבוצה, היה להודיע לכל השחקנים כי מהיום, ובמשך כל יום, 2 אימונים, אחד כושר, אחד כדורגל + ריצה יומית. מי שיזייף, יעוף, ואפילו במחיר של להשאר בלי סגל. אין שום הצדקה לכך ששחקן המרוויח עשרות ומאות אלפי שקלים בעונה לא ישקיע את המינימום שמשקיע כל ספורטאי אחר בעולם. ריצה של מס' קילומטרים בבוקר + אימון כושר, ואימון כדורגל בצהריים במשך 6 ימים בשבוע הוא מחוייב המציאות. לא סתם שחקנים רצים מהר חזרה מאירופה, שם מכריחים אותם לרוץ. אם צ'רנוחה יצליח להריץ את שחקני בית"ר, או שחקני איזו שהיא קבוצה בארץ, כל הכבוד לו. עד אז, שמענו.

ולסיום:

לסיום רציתי לומר שיש לי את הרצון, הידע והיכולת להפוך את בית"ר לקבוצה עם לחימה, שאפתנות ומחויבות לסמל, כמאמן בצוות המקצועי.

ואני רציתי לומר שיש לי את החזון, המחוייבות והאמונה במר צ'רנוחה, ולו רק לראות את הפנים שלו אחרי ששחקני בית"ר ידשדשו את דרכם לעוד הפסד. ובבנין ישראל ננוחם.

גם היום לא קרה כלום

יפה כתבו בבלוג ביקורת העיתונות העין השביעית:

עוד כותרת שהקשר בינה לבין חדשות רופף כמו המצפון של בני משפחת פיזם-רון: "רוני רון מתעקש: רוז בירקון". כן חברים, הסב המתועב ממשיך לטעון כי טמן את גופת נכדתו בנחל. אתמול שידר קול-ישראל ידיעה כזו: "ג'ון מקיין עדיין לא בחר סגן". ייתכן שהומצא כאן ז'אנר חדש של חדשות, כאלו שעניינן חוסר התרחשות: אולמרט ממשיך להיות ראש ממשלה, הסכסוך הישראלי-ערבי טרם נפתר, מחירו של ארטיק בננה לא השתנה. יתרון כלכלי אחד ברור יש לז'אנר העיתונאי הזה: ניתן לצמצם במסגרתו עוד יותר את כוח האדם במערכות העיתונים

ואתם קונים.

הפתעות היום בקצרה

נו, לאחר כל הבלגן, מה היה יותר מפתיע:
א. שליבי התחיל את הסולו בשקט
ב. שהכניסה של הלהקה היתה באמצע הבית השני ולא בהתחלה
ג. שליבי ונינט התחילו את הדואט בשקט
ד. שהכניסה של הלהקה היתה בתחילת הבית השני
ה. שאף אחד לא קם ואומר שה"עיבודים" של ליבי כבר שחוקים וצפויים
ו. התגובות האובר-מתלהבות של השופטים לביצועים של ליבי
ז. שאוחובסקי רייר על המחווה לארוסמית של ליבי וקרא לזה "ביצוע אלטרנטיבי"
ח. שטדי אשכרה נתנו לישראל לעלות עם שיר מקורי
ט. שישראל זכה, למרות שהדואט שלו היה על הגבות
י. שלמרינה יש בעיה מאוד רצינית של בחירת שירים
כ. ששיר הפתיחה של הגמר כמעט הרדים
ל. שמרגול באמת חיה בעולם משלה (אווזה??)

ובכל זאת, מה יותר מפתיע, הפסטיבל שעשתה התקשורת מסביב לילדה הנעדרת/נעלמת/נרצחת, או ערימת התגובות על הצהבת בה לקתה התקשורת?

בקצרה, כי באמת שאין לי כח לדיון הזה. בעבר (הרחוק) התקשורת, על מנת לקיים את עצמה, החלה לדרוש תשלום, למכור שטחי פרסום, ומנויים. עברו השנים, והמדיה הפכה לעסק, וכמו כל עסק, מטרתו להגיע לתפוצה מירבית על מנת לדרוש יותר כסף עבור הפרסום ושאר אפיקי ההכנסה. ולכן, אם יש אקשן, יופע מיד. אם יש טרגדיה, יש עמוד ראשי. ואם יש צו איסור פרסום, יש סדרת כתבות סטייל אגתה כריסטי עם התקוה שבסוף (השבוע) יחשף הפושע. הכל צפוי, הכל ידוע מראש, והרשות, נתונה.

ובבנין ישראל ננוחם. כי אף אחד לא חושב להפסיק לקנות עיתונים כמחאה, להפך. הציבור משלם, ומבקש עוד.

העלבת חופש הכתיבה

שאף אחד לא יגיד שאני לא מתלונן על מי שאני מסכים איתו, או כפי שאמר וולטיר:

אני מסכים לכל מילה מדבריך, אבל אני מוכן להיהרג על זכותי לדרוש ממך לנסח מלים אלה בצורה טובה יותר.

ולעניניינו, מתוך מאמר של זאב סגל בהארץ, על שני פסקי דין שפוגעים, לטענתו, בעקרון חופש הביטוי:

אלא שלאחר שנאמרים הדברים היפים הללו מהדר בית המשפט במגבלות המוטלות על חופש הביטוי, עד שספק אם נשמר עדיין מעמדו המיוחד של חופש זה, שהשופט שמעון אגרנט ציטט ביחס אליו – בפסיקת בג"ץ בפרשת "קול העם" המפורסמת בשנות ה-50 – את דבריו של ג'ון סטיוארט מיל: "תן לי מעל כל חופש אחר את החופש להתבטא בחריפות ולפי המצפון". נראה שהדור החדש של שופטי העליון, לפחות בחלקו, איננו הולך עוד בדרך הזאת.

לקחת נשימה, וממשיכים.
כמו בפוסט הקודם, גם כאן מדובר באדם הכותב משפטים למיטיבי לכת. האם ישנה איזו הוראה לכותבים לחסוך במשפטים? האם עורכי העיתונות, באחד מאותם הסכמי עבודה הנחתמים חדשות לבקרים, עברו לשלם לפי משפט, ודורשים צמצום המשפטים למינימום ההכרחי?

וברצינות, דומה כי קם לנו דור כותבים שלם שעולמו מתנהל במין תחביר פסאודו-אנגלי המורכב ממשפטים ארוכים, הבנויים מהרבה תת-משפטים, אשר כל אחד מהם מתייחס לקודמו, שגם הוא התייחס לזה שלפניו, וביחד, הם יוצרים מן מיני-נאומים שכאלה שבשעה שהקורא מגיע, חסר נשימה ומתנשף, לסיומם, הוא כבר אינו זוכר מאין התחילו, ומה היתה השתלשלות העניינים.

האירוניה בדבר, היא שההשענות על האנגלית כבסיס לבניית המשפטים אינה נכונה; מה עוד שגם במקור משפטים אלה מוקעים על-ידי כל עורך ומגיה זוטר. בדומה להטיית הסביל (passive voice), שרבים כותבים בה (או, למעשה הטית הסביל הנכתבת על ידי רבים), מדובר בטעות תפיסתית של הכתיבה באנגלית, ויותר מכך, השלכה מוטעית על הכתיבה בעברית. כותבים אלה המונעים מהתפיסה המוזרה כי "עברית שפה דלה", וכי תעתוק של תחביר וכתיבה אנגלית "יעשירו" את השפה, יוצרים בן כלאיים שאין לו קיום לא בעברית, ולא באנגלית, ובטח ובטח שמקומו לא יכיר בעיתון עברי המכבד את עצמו.

נוכל להמשיך ולנתח את המאמר בקפידה ובקפדנות, לדוגמה, את צלילת המשלב היפה במשפט "שמתח עליו ביקורת חריפה וטען, כי שימש מלשן בשירות גופי ריגול סובייטיים" (ההדגשה שלי), או שאר מרעין בישין כדוגמת "בשללו את הגנת החוק", ו"סכום פיצויים בלתי מידתי", אבל קצרה היריעה, והשעה דוחקת.

ולסיום, לא רק שהכותב חוטא ומחטיא לשפה בהערימו תלי תלים של תת-משפטים על תת-משפטים, הרי שהוא מקנח בציטוט של ג.ס.מיל מפסק הדין המכונה "בג"ץ קול העם". אלא שבאופן מוזר, עיון קצר בפסק הדין המקורי מראה כי הציטוט אכן צוטט כיאות, אולם לא כך המצוטט שצוטט (ההדגשה שלי):

"תן לי, מעל לכל חופש אחר", כתב המשורר מילטון, בשנת 1644, בחוברתו המפורסמת לטובת חופש הביטוי, "את החופש לדעת, להביע ולהתווכח בחריפות ולפי המצפון". קרוב למאתים שנה לאחר מכן הטעים גם הוגה הדעות, י. ס. מיל : "אילו היו כל האנשים שבעולם זולת אחד בדעה אחת ורק אדם אחד היה בדעה נוגדת, לא היה להם יסוד להשתיקו יותר משהיה לו, אילו היה בידו הכוח, להשתיקם" ("on Liberty " פרק שני).

ובעברית מדוברת: אופס.

יש הפתעות בחיים

הנה, למשל, בחור בשם Niv Calderon, שככל הנראה נמנה על כת מעריצי פעיסבאוק, צפה בריאיון עם מייסד החברה וראו זה פלא:

מעניין לראות איך צוקרברג, בעודו עונה על חלק מהשאלות בצורה מושכלת, מעניינת ושמגרה את המחשבה, מצליח לא לענות על חלק מהשאלות שסווישר שואלת אותו ובחלק מהפעמים הוא חוזר על המנטרה שלו, או של החברה, שוב ושוב ושוב, ואומר שכל מטרתה היא לגרום לאנשים לשתף את החיים שלהם ואת המידע שלהם עם האנשים הקרובים להם, כתשובה לשאלות שהתשובה אליהן בכלל לא קשורה לשיתופיות של מידע.

מדהים, לא?
ובניגוד למנהגי, הכוונה אינה לתחביר הלולייני אותו נוקט Niv, או לעובדה כי הבחור מנסה לשבור שיא גינס למשפטים ארוכים.
מדהים לראות כיצד, גם בעידננו המודע והציני, עדיין אנשים מופתעים שמנכ"ל חברה אמריקנית, עונה בקלישאות, חוזר על התוכן השיווקי של החברה, ובגדול מתייחס לריאיון כבמה לשטוח את המנטרות העסקיות שלו, ולא כמדיה בה הוא אמור "לעניין ולגרות את המחשבה". אלא אם המחשבה היא של בעל הון, והיא עוסקת בלהשקיע בחברה, שאת זה הוא מוכן בהחלט לגרות.

אבל, כל זה לא יעזור, כל עוד יש עדיין כאלה שרוצים להאמין.

אי אפשר לומר שאין לו חזון, אז כל הכבוד לו.

באמת כל הכבוד לו שהוא מצליח למכור למשקיעים את פעייסבאוק כ"פלטפורמת פיתוח ליישומים חברתיים", ואת הרצון שלו לעשות כסף כ"חזון".

מר וקצר כמו חיי, מר וקצר

במסגרת עיון בויקיפדיע, אותו גבוב של דפים המשכתב את עצמו לדעת, מצאתי כי הערך על ספר יעשיהו הוא "קצרמר".
הקישור הרלוונטי הבהיר כי הכוונה ל"בדל" (stub), ולמי שעדיין לא הבין מה דבר שמיטה להר סיני, או בוויקפדית, מה הקשר בין בדל לבין "קצרמר" להלן ההסבר:

מונח "קְצַרְמָר" הוא הלחם של שתי המילים: "קצר" ו"מאמר".

ובהשלכה, המונח עותיוט הוא הלחם של שתי המילים: עורך ואידיוט.
אותו עותיוט סבל, כפי הנראה מעותרגום, כלומר עודף תרגום, תופעה שהביאה אותו, במקום להשתמש ב"בדל" (שהוא תרגום מקובל, נפוץ, ידוע, שגור, דבור ותקני ל "stub") להמציא את הגלגל (או כפי שיש לכנותו צמירכב) ולייצר את המווילי (מונח אווילי) קצרמר, שלא רק שאין לו שום קשר לעברית, ולא רק שהוא בכלל לא מזכיר "מאמר קצר", בניגוד לצירופים אחרים, הוא גם נשמע גרוע, ועיין ערך הכותרת, שזו היתה האסוסיאציה הראשונית שלי.

ופה שורש הבעיה. לא די שבני התשחורת יורקים בפניה של האקדמיה ה"מנותקת" וה"מיושנת", ש"ממציאה" מילים "מכוערות", אלא לכשניתן, מייצרים זוועות לשוניות שבהשוואה אליהן כל חידושי האקדמיה השונים, לשירה ידמו.

ובבנין ישראל ננוחם, ואם כבר, אנשי תפוז הנכבדים, "שזר" ולא "שרשור".

החפרפר ועכבר המים

מתוך האתר "מה נמצא למעלה":

אחרונה נוספה תמיכה בתגית הוידאו מהתקן המתגבש של html 5 לגירסאות הליליות של שועל האש. שיחה שהייתה לי עם אורי עידן (מנהל נציגות W3C בארץ) גרמה להבנה ששימוש בתקן SVG הוא הכיוון אליו אני שואף – לא פלאש ולא סילברלייט

וכבר שנו חכמינו – וואי וואי וואי וואי.

מאיפה להתחיל?
ראשית, בפעם האלף ומספר הקטן מאלף, firefox אינו "שועל האש" ולכתוב את המושג הזה הוא מעיד על בורות, פלצנות, ושאר שמות מחמיאים.
החיה, שבכלל נקראת "פנדה אדומה" היא סוג של דביבון, או דוב גמדי, ואינה שועל, וזה בניגוד גם ללוגו של הברעוזאר. אם מישהו מתעקש לתרגם, ולא שיש סיבה, אז נא לא להנציח עיוות.

ובכל זאת, החלטנו להיות פלצנים, מדוע "סילברלייט" ולא "אור כסוף"?
מדוע "פלאש" ולא "הבזק"?

וכמובן שהנסיון של הכותב להתחכם ולהציג מין עברית עקומה ומעוותת, וזה בלי להכנס לשפה עצמה ששולטת (שולתת?) בה הרוח ה"היברישית" (שעטנז של עברית עם מושגים, ניבים, דימויים, ומשפטים משועתקים מילה במילה מאנגלית ללא שום התייחסות לחוקי השפה והדקדוק העבריים), מביא ליצירת המופת "גירסא לילית".

אז ככה. המקור הוא "nighly build". והוא מדבר על הידור (compilation) ובנייה (build) של כל המוצר מדי לילה, במטרה לוודא שאף שינוי שבוצע במהלך היום לא "שבר" את התוכנה. לדוגמא, אם יש לנו ברעוזאר, ולו חלקים שונים, שעליהם עובדים מתכנתים שונים, כדאי להבטיח כי אף שינוי לא יגרום לשגיאות בבניית התוכנה השלמה. עם זאת, אין הבנייה נועדה לבדוק שלמות של עדכונים, ולכן אינה "גירסא". שוב דוגמא, נניח שאחד המתכנתים עובד על מאפיין של שינוי הרקע של אתרים לוורוד. ייתכן שברגע נתון, המאפיין "שבור" ואינו עובד, אבל כל עוד עדכוני הקוד לא מפריעים לתהליך ההידור והבנייה, אין בעיה עם הכנסת הקוד. נסיון להפעיל את המאפיין הזה עשוי לגרום לכל הברעוזאר לקרוס, אבל הבניה תקינה.

בנוסף, מדובר על תהליך המתרחש אחת ליום, בדר"כ בלילה, אחרי שכולם הלכו, במטרה שלא יתבצעו עידכונים במהלך תהליך הבנייה. לכן אין הכוונה ל"לילי" אלא ל"קבוע". ולסיכום, לא מדובר ב"גירסא לילית" (nocturnal version), אלא ב…"מהדורה הנבנית כל לילה"

לסיכום, במקום למיין את השכל עם שועלים וגרסאות, ולהפקיר את שאר הכתיבה ליציקות בטון דקדוקיות כגון "לאחרונה נוספה תמיכה בתגית הוידאו מהתקן המתגבש … לגירסאות הליליות של שועל האש"
או מכתמים מעניינים כמו "שיחה שהייתה לי… גרמה להבנה ש… הוא הכיוון אליו אני שואף"

ובבניין ישראל ננוחם, ותודה לשחר צוברי.