הצהרת כוונות

בארץ ישראל קם העם היהודי, בה עוצבה דמותו הרוחנית וההיסטורית.
אלא שבשעה שגורש העם מאדמתו, ובמהלך מספר מאות שנים לפני ואחרי, השפה השלטת לא היתה עברית (או יהודית, כפי שכונתה במקור), אלא ארמית. בפועל, שיבת העם לארצו, כפי שהיא מתוארת בספרי עזרא ונחמיה, היתה בשילוב של עברית וארמית, ובשפה זו נכתבו מן המדרשים והספרים החשובים ביותר בהיסטוריה היהודית, ובמכונה "ארון הספרים" היהודי.

נרוץ קדימה כאלפיים שנה. כחלק מהרעיון של שיבת ציון בעת החדשה, החל המפעל הגדול של תחיית השפה העברית. מסיבות יותר פלורליסטיות, ופחות לינגוויסטיות-היסטוריות, בחר אליעזר בן-יהודה ל"החיות" את השפה העברית, במבטא המכונה "ספרדי". בפועל, מדובר בבכיה לדורות. בחירה זו הביאה לאובדן של הטעמות רבות שהיו קיימות בשפה העברית, ושומרו בעיקר ע"י המבטאים האשכנזי והתימני. במהלך 100 השנים שחלפו, אבדו לשפה המדוברת אורכי התנועות, הטעמות וסימני הטעמה, והניקוד העברי הפך לאומנות נשכחת. בהמשך נשכחו ונעלמו כמעט לחלוטין ההברות הרפות, פרט לב' ופ' וכן האותיות הגרוניות. מאז שהפכה העברית לשפה מדוברת, איבדה שפה עתיקה זו, חלקים רבים מדי מצביונה ומהוויתה.

לעומת זאת, הארמית, מקדמת דנא, היתה שפה שדוברה במספר רב של עמים באזור, והגיעה ליהודה במצב של "לינגווה פרנקה", שפה בעלת צביון בין-לאומי המיועדת לגשר בין מספר דוברים משפות שונות. (תפקיד אותו מלאו היוונית, הלטינית, ומאוחר יותר הצרפתית, וכיום האנגלית). אי לכך הארמית היא שפה המיועדת לספוח לתוכה ולהתפתח. בעלת דיאלקטים רבים וכללים גמישים וידידותיים. בנוסף, שימוש בארמית כשפה מדוברת, היה משמר את העברית בצורה בה נשמרה במשך כל השנים, והיה מונע אובדן של רבדים שלמים מהשפה.

אנו קוראים להכרזה על הארמית כשפה רשמית במדינת ישראל, וללימוד שפה זו בבתי הספר היסודיים ובגנים, במטרה להפוך את ישראל ממדינה דוברת (ודורסת) עברית, למדינה דוברת ארמית, ומשמרת את האוצר הקדום של השפה העברית.