העלבת חופש הכתיבה

שאף אחד לא יגיד שאני לא מתלונן על מי שאני מסכים איתו, או כפי שאמר וולטיר:

אני מסכים לכל מילה מדבריך, אבל אני מוכן להיהרג על זכותי לדרוש ממך לנסח מלים אלה בצורה טובה יותר.

ולעניניינו, מתוך מאמר של זאב סגל בהארץ, על שני פסקי דין שפוגעים, לטענתו, בעקרון חופש הביטוי:

אלא שלאחר שנאמרים הדברים היפים הללו מהדר בית המשפט במגבלות המוטלות על חופש הביטוי, עד שספק אם נשמר עדיין מעמדו המיוחד של חופש זה, שהשופט שמעון אגרנט ציטט ביחס אליו – בפסיקת בג"ץ בפרשת "קול העם" המפורסמת בשנות ה-50 – את דבריו של ג'ון סטיוארט מיל: "תן לי מעל כל חופש אחר את החופש להתבטא בחריפות ולפי המצפון". נראה שהדור החדש של שופטי העליון, לפחות בחלקו, איננו הולך עוד בדרך הזאת.

לקחת נשימה, וממשיכים.
כמו בפוסט הקודם, גם כאן מדובר באדם הכותב משפטים למיטיבי לכת. האם ישנה איזו הוראה לכותבים לחסוך במשפטים? האם עורכי העיתונות, באחד מאותם הסכמי עבודה הנחתמים חדשות לבקרים, עברו לשלם לפי משפט, ודורשים צמצום המשפטים למינימום ההכרחי?

וברצינות, דומה כי קם לנו דור כותבים שלם שעולמו מתנהל במין תחביר פסאודו-אנגלי המורכב ממשפטים ארוכים, הבנויים מהרבה תת-משפטים, אשר כל אחד מהם מתייחס לקודמו, שגם הוא התייחס לזה שלפניו, וביחד, הם יוצרים מן מיני-נאומים שכאלה שבשעה שהקורא מגיע, חסר נשימה ומתנשף, לסיומם, הוא כבר אינו זוכר מאין התחילו, ומה היתה השתלשלות העניינים.

האירוניה בדבר, היא שההשענות על האנגלית כבסיס לבניית המשפטים אינה נכונה; מה עוד שגם במקור משפטים אלה מוקעים על-ידי כל עורך ומגיה זוטר. בדומה להטיית הסביל (passive voice), שרבים כותבים בה (או, למעשה הטית הסביל הנכתבת על ידי רבים), מדובר בטעות תפיסתית של הכתיבה באנגלית, ויותר מכך, השלכה מוטעית על הכתיבה בעברית. כותבים אלה המונעים מהתפיסה המוזרה כי "עברית שפה דלה", וכי תעתוק של תחביר וכתיבה אנגלית "יעשירו" את השפה, יוצרים בן כלאיים שאין לו קיום לא בעברית, ולא באנגלית, ובטח ובטח שמקומו לא יכיר בעיתון עברי המכבד את עצמו.

נוכל להמשיך ולנתח את המאמר בקפידה ובקפדנות, לדוגמה, את צלילת המשלב היפה במשפט "שמתח עליו ביקורת חריפה וטען, כי שימש מלשן בשירות גופי ריגול סובייטיים" (ההדגשה שלי), או שאר מרעין בישין כדוגמת "בשללו את הגנת החוק", ו"סכום פיצויים בלתי מידתי", אבל קצרה היריעה, והשעה דוחקת.

ולסיום, לא רק שהכותב חוטא ומחטיא לשפה בהערימו תלי תלים של תת-משפטים על תת-משפטים, הרי שהוא מקנח בציטוט של ג.ס.מיל מפסק הדין המכונה "בג"ץ קול העם". אלא שבאופן מוזר, עיון קצר בפסק הדין המקורי מראה כי הציטוט אכן צוטט כיאות, אולם לא כך המצוטט שצוטט (ההדגשה שלי):

"תן לי, מעל לכל חופש אחר", כתב המשורר מילטון, בשנת 1644, בחוברתו המפורסמת לטובת חופש הביטוי, "את החופש לדעת, להביע ולהתווכח בחריפות ולפי המצפון". קרוב למאתים שנה לאחר מכן הטעים גם הוגה הדעות, י. ס. מיל : "אילו היו כל האנשים שבעולם זולת אחד בדעה אחת ורק אדם אחד היה בדעה נוגדת, לא היה להם יסוד להשתיקו יותר משהיה לו, אילו היה בידו הכוח, להשתיקם" ("on Liberty " פרק שני).

ובעברית מדוברת: אופס.