נו, לאחר כל הבלגן, מה היה יותר מפתיע:
א. שליבי התחיל את הסולו בשקט
ב. שהכניסה של הלהקה היתה באמצע הבית השני ולא בהתחלה
ג. שליבי ונינט התחילו את הדואט בשקט
ד. שהכניסה של הלהקה היתה בתחילת הבית השני
ה. שאף אחד לא קם ואומר שה"עיבודים" של ליבי כבר שחוקים וצפויים
ו. התגובות האובר-מתלהבות של השופטים לביצועים של ליבי
ז. שאוחובסקי רייר על המחווה לארוסמית של ליבי וקרא לזה "ביצוע אלטרנטיבי"
ח. שטדי אשכרה נתנו לישראל לעלות עם שיר מקורי
ט. שישראל זכה, למרות שהדואט שלו היה על הגבות
י. שלמרינה יש בעיה מאוד רצינית של בחירת שירים
כ. ששיר הפתיחה של הגמר כמעט הרדים
ל. שמרגול באמת חיה בעולם משלה (אווזה??)
ובכל זאת, מה יותר מפתיע, הפסטיבל שעשתה התקשורת מסביב לילדה הנעדרת/נעלמת/נרצחת, או ערימת התגובות על הצהבת בה לקתה התקשורת?
בקצרה, כי באמת שאין לי כח לדיון הזה. בעבר (הרחוק) התקשורת, על מנת לקיים את עצמה, החלה לדרוש תשלום, למכור שטחי פרסום, ומנויים. עברו השנים, והמדיה הפכה לעסק, וכמו כל עסק, מטרתו להגיע לתפוצה מירבית על מנת לדרוש יותר כסף עבור הפרסום ושאר אפיקי ההכנסה. ולכן, אם יש אקשן, יופע מיד. אם יש טרגדיה, יש עמוד ראשי. ואם יש צו איסור פרסום, יש סדרת כתבות סטייל אגתה כריסטי עם התקוה שבסוף (השבוע) יחשף הפושע. הכל צפוי, הכל ידוע מראש, והרשות, נתונה.
ובבנין ישראל ננוחם. כי אף אחד לא חושב להפסיק לקנות עיתונים כמחאה, להפך. הציבור משלם, ומבקש עוד.
דעתא בלוגא דעלמא 